כמובן, שזו גישה קצת פשטנית ומטעה, שהרי עראפת ואבו-מאזן לא עשו דבר וחצי דבר, כדי שישראל תבוא לקראתם, לא גילו שמץ יוזמה או תחילתה של יוזמה, לפירוק תשתיות טרור, למעצר מסיתים ומבצעי פיגועים ואם כבר העזו לעשות הצגה לתקשורת - השתמשו בשיטת "הדלת המסתובבת", כך שמי שנעצר בבוקר, שוחרר או ברח בערב.
גם ערפאת בימיו הטובים, לפני מעצר הבית "במוקעטה", וגם אבו-מאזן אחריו טיילו בעולם, בעיקר אצל מנהיגי ארצות ערב ומנהיגי אירופה, לרבות גיחות לוושינגטון, שם הבטיחו ניסים ונפלאות, חתמו על הסכמים שלא החזיקו דיו - ולא היו שווים את הנייר.
ההסכמים שהוכנו לאיזור, להסדר סביר ומניח את הדעת, יכולים למלא כרך עבה ללימודי תורת המדינה באוניברסיטאות, אך ללא תכלית.
"מפת הדרכים" שלידתה הקשה הבטיחה רבות ועליה חתמו ברוב עם וטכס, ארה"ב ישראל והרשות הפלסטינית, נשארה בדרכים והמפה טובה לתלייה כמזכרת על הקיר.
היוזמות האלטרנטיביות, כמו יוזמת ג'נבה של יוסי ביילין והמפקד הלאומי של האלוף עמי איילון, איכזבו בגדול.
כמו שאמרתי וכתבתי, אחרי הטכס הגדול בג'נבה והטיול שעשו כמה אישים פוליטיים נגררים וסטטיסטיים למיניהם, שהיו צריכים לייצג לכאורה את ההמונים, דוגמת הגב' ויקי כנפו, הסוף היה ידוע מראש.
הדבר היחידי, אם בכלל, שיישאר משתי היוזמות האלה הוא כנראה ספר שיכתוב יוסי ביילין או פרק בזיכרונותיו של האלוף איילון.
יחד עם זאת, יש אלמנטים חיוביים בשתי היוזמות המוצעות, הן מבחינה מדינית ביטחונית, וקביעת גבולות הקבע - כמו ויתור מוחלט על "זכות השיבה" ופתרון בינלאומי לאגן הקדוש בירושלים. אבל מעשית - לא נראה באופק, שהציבור בישראל יקבל היוזמות כמו שהוצעו ולכן דינם להישאר כזיכרון היסטורי, בסכסוך הישראלי פלסטיני.
החמאס בעזה וביהודה ושומרון לא רצה לנצח, לא האמין שינצח, והוא היה המופתע הגדול ביותר מהניצחון הסוחף. הפת"ח, קצת זלזלו, קצת ישנו ובעיקר השחיתו את המערכות, בגניבת כספים עסקים וקומבינות, שהזרימו לעסקנים והמנהיגים הוותיקים מתוניס, מיליוני דולרים, ורוב הכסף במקום שילך לציבור הלך לכיסים פרטיים. מכאן ועד לכישלון המוחץ, הדרך היתה קצרה.
להערכתי, הבעיה אינה אצל ישראל אלא במגרש של הפלסטינאים. אם אכן ראשי החמאס רוצים לאמץ את המודל "האיראני" גם בעזה ויו"ש - העתיד נראה עגום למדי.
הדיאלוג המקווה עם ישראל - נראה רחוק מתמיד, אם בכלל, בנסיבות אלה. ישראל חזקה, בטוחה יכולה רק להרוויח מהמצב, ע"י ייצוב גבולות קבע ובטחון - בצורה חד צדדית.
אם הקבוצה המתונה והפרגמאטית שביניהם תגבר, יש סיכוי לתחילת דיאלוג עקיף, באמצעות מתווכים אירופאים או מהאזור הקרוב כמו מצרים, ירדן ותורכיה. וגם בסיטואציה זו - ידה של ישראל עדיין על העליונה בשל הגיבוי בשלב זה של ארה"ב ואירופה.
אסור לשכוח שמצרים וירדן מודאגות מעליית החמאס יותר מישראל. במצרים אלה "האחים המוסלמים" הקרובים במעשיהם ובאידיאולוגיה שלהם לאיראן, וחמאס בירדן, אלה אלפי הפליטים הפלסטינאיים שהם גיס חמישי בלב המדינה הרשמית. הם עדיין זוכרים את "ספטמבר השחור" ואת המלך חוסיין שדיכא אותם באכזריות ומחכים להזדמנות שלהם.
התוצאה כרגע - החמאס בעזה בהתארגנות ובדיונים לקראת הרכבת הממשלה. התרגיל שהם שואפים אליו, כדי לא להרגיז את העולם ואירופה ולהמשיך לקבל סיוע כספי נדיב, להרכיב ממשלת בובות של טכנוקרטים, שיהוו את האריזה השלטונית, כאשר המנהיגות "החמאסית" תמשוך בחוטים ותקבע את המטרות.
המשך כהונתו של אבו-מאזן שנבחר לפני שנה כנשיא בבחירות ע"י 60% מהציבור, משחק לידיהם, אם הוא יסכים לשחק את המשחק של נשיא בפועל, ללא עצמאות, ללא השפעה מעשית - אלא בובה על חוט, עם טיולים בעולם - נחיה ונראה, מה שבטוח "שמח" יהיה פה.
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות ופרשן משפטי בהווה.
